זכרון כואב
לפני שנה בדיוק, מצאתי את עצמי שוכב במיטה, עם רצועה קרועה בברך ומתייפח בבכי… המילים של הרופא שאבחן לי קרע ברצועה וזמן החלמה מאוד ארוך אם בכלל- הדהדו לי בראש- ואני בכיתי על הגוף היקר שלי שנפגע – ובאותם רגעים, לא ידעתי אם אחלים.
- נכתב על ידי דן לוסטיג
חזרה לשלב 1
אני יודע שאני לא היחיד, שחווה את הקושי הזה… הרבה אנשים שמתמודדים עם בעיה גופנית מרגישים שזה קרה להם, ושהם קורבנות של משהו. והאמת? ברמה מסויימת זה נכון… לא באמת לימדו אותנו על בריאות כשהיינו ילדים, שיווקו לנו סוכר וקולה בכל מקום אפשרי דחפו לנו שידורי חדשות מלחיצים כל שעה עגולה, לא לימדו אותנו איך להתמודד עם מצבים רגשיים קשים- והיינו צריכים לעבור את כל זה לבד. כל הדברים האלו הצטברו בגוף שלנו, סטרס, לחצים, רעלים, והתוצאה היא המצב הגופני שלנו היום.
והפתרונות?
הפתרונות שהציעו לנו עד היום הם תרופות או טיפולים שמתמקדים בהפחתת סימפטום אחד, הרבה פעמים על חשבון יצירת סימפטומים חדשים. רפואה שבבסיסה מכחישה את היכולת של הגוף לרפא את עצמו. מכחישה את היכולת שלנו לרפא את עצמנו- בקיצור אנחנו חיים בעולם שמאוד קל בו להיות חולים. אבל אם אנחנו רוצים לחזור לקו הבריאות-
ולשמר אותו
לקחת את האחריות על הגוף והתודעה שלי בחזרה לידיים שלי.
זה שלב של התבגרות, שבו אני
מבין:
1.
שהסוכר והרעלים שמכרו לנו ביחד עם המון סטרס ולחצים, הם דבר שאני לא מוכן לקבל יותר בחיים שלי. ועכשיו זאת האחריות שלי להחליף את המיץ/קולה/וואטאבר – במים טהורים. ואת החטיפים/סוכריות נשנושים – בירקות ואוכל אמיתי (עדיף אורגני)
שהאחריות שלי לטפל בעצמי ולנקות את כל המטענים הרגשיים (׳יודין׳- ברבים) מהעבר שהצטברו אצלי בנפש וגורמים לי היום למחלות ובעיות. והופכים את החיים שלי ליותר מלחיצים ופחות נעימים – וביחד עם הגוף שלי הם הורסים לי עוד הרבה דברים טובים.
אני מבין שהגוף שלי והתודעה שלי הם הדבר היקר ביותר שיש ברשותי, הם מה שמאפשר לי ויוצר לי את כל
חוויית החיים שלי, וממש כמו ילד אהוב שלי- אני מפסיק להזניח את הגוף שלי, ואת התודעה שלי- ובוחר להשקיע בהם את הטוב ביותר. כי אני מבין שאם אני לא אעשה את זה אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילי.
יש לך גוף אחד, יש לך מוח אחד, לב אחד ותודעה אחת תשקיע בו.