לזרוח או לתפקד: ההבדל שקשה לשים עליו את האצבע
אפשר לקום בבוקר, לעשות את כל מה שצריך, לסמן וי על כל הרשימה, ובסוף היום להרגיש ריק. ואפשר לעשות בדיוק את אותם דברים ולהרגיש מלא. אותה עשייה, אותם אנשים, אותן שעות. בפרק 120 של הפודקאסט "ריפוי עצמי" אני מפרק את ההבדל היחיד שמסביר את הפער הזה, ואיך נראית הדרך חזרה.
לזרוח זה לא להצליח
זאת נקודת הבלבול הראשונה. כשחושבים על מישהו שזורח, מדמיינים בדרך כלל מישהו מצליח. אבל הצלחה היא תוצאה, וזריחה היא מצב. אפשר להצליח מאוד ולהיות כבוי לגמרי, ואפשר להיות בתקופה רגילה לגמרי ולזרוח.
ההבדל הוא לא כמה עושים ולא מה משיגים. ההבדל הוא מאיפה מגיעה המוטיבציה.
מוטיבציה חיצונית: לברוח מהבלתי נמנע ולרדוף אחרי הבלתי מושג
כשהמוח פועל על האוטומט שלו, הוא מתקדם בשיטת המקל והגזר. כל תנועה היא או בריחה ממשהו או מרדף אחרי משהו. להימנע מכישלון, לפתור בעיה, להשיג הכרה, להגיע לרגע של רווחה.
זה עובד. זה אפילו נותן כוח, אבל רק לזמן קצר. מה שקורה כשזה נמשך לאורך זמן הוא שמנגנוני הסטרס פועלים ברקע כל הזמן, ולזה יש מחיר: בבריאות, במערכות יחסים, ובעיקר באיך שאנחנו מופיעים בעולם.
מוטיבציה פנימית נראית אחרת לגמרי. יש דברים שמאתגרים ויש דברים שתומכים, אבל אף אחד מהם לא מזיז אותנו מהמקום שאנחנו יודעים שבאנו לשרת.
הרגע שבו העשייה מתהפכת
הדבר המטריד ביותר בהיפוך הזה הוא כמה מהר הוא קורה, וכמה קשה לשים לב אליו. אותו עסק, אותה משפחה, אותה שליחות, ובתוך דקות התפקיד שלהם מתהפך. מה שהיה הצינור שדרכו אנחנו נותנים את מה שבאנו לתת הופך למשהו שצריך לשרת.
מבחוץ לא רואים שום שינוי. הפעולות אותן פעולות. מבפנים זה שני עולמות.
הקליפות, והזהות שנבנתה כדי לשרוד
רובנו לא הגענו לכאן היום. הזריחה של הילדות היא טבעית, ואז החיים עוטפים אותה בשכבות: מי היינו צריכים להיות, מה היה מותר, מה קיבלנו עליו אהבה ומה לא. בתוך זה נבנתה זהות שכל התכלית שלה הייתה לעזור לנו לשרוד, להשתייך, להתבלט, או פשוט שיראו אותנו.
הזהות הזאת עשתה את העבודה שלה. הבעיה היא שהיא עדיין מנהלת את היום, הרבה אחרי שהצורך בה נגמר.
היודין: למה אותו רגש בדיוק חוזר
בתודעת ריפוי אנחנו קוראים יודין לרגע שנצרב ונשאר פעיל. הדרך הכי מהירה לזהות אותו היא לא לחפש אותו, אלא להיזכר בקונפליקט האחרון שהיה. מישהו אמר משהו, ומשהו בפנים רתח, נעלב או נשמט.
הרגש שעלה שם הוא לא תגובה לסיטואציה הספציפית. הוא חוזר על עצמו בסיטואציות שונות לגמרי, מול אנשים שונים, בשנים שונות. וזה בדיוק מה שהופך אותו לניתן לזיהוי.
מלכודת ההאשמה, לשני הכיוונים
ברגע שהרגש עולה, יש שתי דרכים נוחות לצאת ממנו. אחת היא להצביע החוצה: הוא אשם בכאב שלי. השנייה היא להצביע פנימה: אני אשם בכאב שלי כי אני לא מספיק משהו.
שתיהן מרגישות כמו תובנה, ושתיהן משאירות את הלופ סגור. הן יכולות להימשך שנים.
הדרך החוצה מתחילה במקום אחר לגמרי: התבוננות, קבלה, הכלה, ואז אחריות. לזהות את הדפוס בלי להזדהות איתו. לראות את עצמנו מבחוץ, לקבל את מה שיש, ורק אז לבחור טוב יותר.
השאלה האחת
זה הכלי המעשי שאפשר לקחת מהפרק ולהתחיל איתו מיד. בפעם הבאה שמישהו ילחץ על הכפתור, במקום לשאול מי אשם, יש שאלה אחרת:
איך בן אדם שזורח היה מתנהג בסיטואציה הזאת?
זאת לא שאלה שמבקשת להתעלם מהכאב או להעמיד פנים. היא פשוט מחליפה את הפרשנות, ומשם גם הפעולה משתנה. לפעמים התשובה היא באהבה. לפעמים היא באסרטיביות. הרבה פעמים היא פשוט ברורה ברגע שמפסיקים לחפש אשם.
מה הצעד הבא
אם יש בך קריאה פנימית להבין איך הגוף והתודעה עובדים יחד,
ההדרכה על מנגנון הריפוי של הגוף היא המקום להתחיל בו.
ואם הקריאה הזאת היא לרפא גם אחרים, יש
5 שאלות קצרות שיעזרו לבדוק אם זה הכיוון, ואפשר גם להכיר את
הכשרת המטפלים של תודעת ריפוי.
